ירוק בכפר - כפר סבא - גיליון 1062

6.8.2020 | טז׳ באב תש"פ | 1062 גיליון בכפר 16 זאב שרגא | העיקר הבריאות ,41 . אני ”חוגג“ יום הולדת 2019 יולי כשבועיים אחרי שהשמיים נפלו עליי. התרסקו ליתר דיוק והתפזרו לרסיסים קטנים קטנים, שנראה שאיש לא יוכל לחבר לעולם. ככה זה מרגיש למעשה והרבה יותר גרוע, כשאומרים לך שזה סרטן. משום מקום ובלי שום סימן, מתארים לאדם בריא לחלוטין, שיש לו גוש ענק בריאה שהקרין כבר כי הוא 4 הלאה, קוראים לו שלב שלח גרורותיו לכליה, לאדרנל ומי יודע עוד לאן? אז ישבתי שם ביום ההולדת שלי, האדם הכי עצוב בעולם. סביבי אהוביי, בני משפחתי, חבוטים גם הם כמוני ומנסים לעודד כשברקע מנגל דולק, מוסיקה איכותית וחיוכים, מלא חיוכים מזוייפים. ”תצחק קצת“, אומרים לי. אני מנסה לזייף ולדקות מצליח אבל בלב, עמוק בלב אני נפרד. מזוגתי אהובתי, מאחיותי ומאחי, נפרד מהאחייניות המדהימות שלי, מאמא ואבא, מכל דבר שעשה לי טוב אי פעם, כשסימן שאלה ענק מככב מעל הכל, זהו, זו הפעם האחרונה? ברקע מהדהדות לי מילותיה של אונקולוגית צעירה. הגעתי אליה חדור מוטיביציה לנצחון, אחרי שקראתי כל אות ופסיק על הסרטן שלי ואחרי נאום של ”מה יש לך“ שאלתי בשקט, ”אז איך מחלימים?! כי אני פה כדי לנצח!“ ”אנחנו לא מדברים על החלמה,“ היא אמרה וחרטה את נשמתי לעולם, ”אנחנו מדברים על הארכת חיים ושיפור איכות החיים.“ התרסקתי. בבת אחת נשאב ממני כל הכוח שצברתי בלילות וימים ארוכים של למידת החומר. ביקשתי לשכב על מיטת הטיפולים ולדעתי אפילו התעלפתי, כשברקע בני המשפחה שלי כבר מתאבלים, ממש אבל, כולם בוכים וגם אני, בכי היסטרי של טירוף, עם נזלת וריר וכל הסחלה, והייתי בטוח שזהו, ”אני הולך למות“. ואז רצף של בדיקות, ואבחונים פרטיים ועוד גרורות, כולל אחת במוח שהזהירו שממנה, ממנה אני עלול ליפול. ואז הגיע פרופ‘ ניר פלד. למעשה אני הגעתי אליו אחרי התעקשות של המשפחה המדהימה שלי, כי בעצם כבר הרמתי ידיים. הם כמעט משכו אותי מהשיערות לפגישה איתו וישבתי שם מולו, רגע לפני הכימו הראשון, כועס על כל העולם ואשתו ובעיקר עליו. איך הוא מעז להקטין את המחלה שלי? אמרו לי לא מזמן שהנה אני אוטוטו מת והוא יושב שם ”זחוח“, כמעט צוחק ובבטחון מטורף מכין אותי לבאות. בקצרה, הוא אמר שזו מחלה קשה, מפושטת, ”אבל אתה צעיר, בריא, חזק, ניתן לה מכה עם כימו ואימונו ויהיה בסדר.“ פתאום, משהו השתנה. החלטתי שאני לא מוותר, אולי אפילו רק כדי להוכיח לו שהוא טעה? יצאתי ממנו מלא מוטיביציה ויצאנו כולנו לדרך ארורה, כזו שלא אאחל גם לאויבים שלי, הגדולים ביותר. אפשר להגיד שהכימו ריסק לי את הצורה. למעשה בשנה האחרונה אין ולו יום אחד שאינו מלווה בכאב באיבר כזה או אחר, לעיתים אפילו שניים, שלושה, חמישה איברים חולים שלא ברור בכלל במה מטפלים קודם? נכנסתי למוד של תפילות, דמיון מודרך, מדיטציה, תקראו לזה איך שתרצו אבל מבחינתי, התחננתי לאבא. ביקשתי מבורא עולם שיירחם עליי. בכיתי לילות כימים כמו שלא בכיתי מעולם, התפללתי שאם זה מה שכתוב לי אז די, שאמות וייגמר הסיפור הזה אבל באותה נשימה הבטחתי, שאם יש לי סיכוי לחיות, אני מוכן לסבול את הכל. הכל מהכל. וכך היה. כימו כל שלושה שבועות, יחד עם קיטרודה שמכונה ”הפלא של חולי הסרטן“, למי שמתאים כמובן. הרעל נכנס אל הגוף, הורג את הסרטן אבל בדרך מרגיש כמו הורג גם אותי. אני לא מוותר ואת כל הרע הזה סופגת גם זוגתי שתחיה, סופגים גם בני המשפחה. אחיניות שלי שלא מכבר חגגו לי יום הולדת, מציעות לי עכשיו מים, שמיכה, כרית או שקית חמה. ”מתי תבריא?“ שואלת הקטנה ואני מתאפק שלא להישבר, מלטף בקושי את ראשה ומתחיל לדמוע, ”אל תיהיה עצוב, , ”הכל 7 זה יעבור,“ אומרת לי ילדה בת עובר בסוף“. והכימו עושה את שלו. חודשים שאתה ”ישן“ כמעט בישיבה. כל הגוף כואב. חודשים שאתה מקיא ומשלשל את הנשמה. לילות שלמים של חיבוקים עם האסלה, זו שהפכה לחברה הטובה ביותר שלך, קצת כמו המזרק, שפעם כל כך פחדת ממנו ועכשיו, בכל הזדמנות דוקרים אותך, לוקחים דם ועוד דם, דוקרים שוב ושוב, דוחפים אצבעות, פוערים עיניים, אתה כחומר שבור ביד היוצר אבל תמיד, העיתונאי זאב שרגא החלים מסרטן אלים שנה אחרי, חי ונושם )אפילו קצת בועט(